חוק ההתיישבות בקרקע חקלאית

חוק ההתיישבות בקרקע חקלאית

בשנים האחרונות חלו תמורות ושינויים בחקלאות ישראל. ירידה ברווחיות, ירידה במספר בעלי הנחלות העוסקים בפועל בחקלאות, כניסתם של ענפי חקלאות המצריכים התמחות ענפית, ובד בבד – מגמת התיעוש והמסחר, ועליית קרנן של רשתות השיווק, הובילו חקלאים רבים להפנים, כי כללי המשחק השתנו. חלקה בת 40, 50 או 60 דונם, אינה מספיקה עוד, ברוב המקרים, לפרנסת משפחה, וחקלאים החפצים למקסם את ההכנסות מחלקתם, פונים יותר ויותר לחיפוש אחר דרכי התייעלות, הכרוכות עם ריכוז שטחי עיבוד, שותפויות והתאגדויות.

על מנת לשמר את הצביון הציוני, ואת הקשר שבין חקלאי לאדמתו, נחקק, כבר בשנת 1967, חוק ההתיישבות החקלאית. החוק, ומדיניות פנימית במשרד החקלאות שנועדה ליישמו, קובעים כללים קשיחים בהם צריך כל חקלאי לעמוד, ככל שהוא חפץ בעיבוד משותף עם גורמי עיבוד חיצוניים, כאלה שאינם שייכים לאגודה השיתופית בה הוא חבר. 

חקלאי, אינו רשאי עוד למסור חלקתו לגורם חיצוני, בתקווה שיעבד אותו גורם את החלקה, אלא שעליו להוכיח, שמדובר בשותפות אמת, כזו ששני הצדדים – הן הוא והן המעבד, נכנסים אליה עם אינטרס משותף, והסיכון שבכישלון כלכלי והפסדים, מוטל על שניהם. על החקלאי להוכיח כי שיעור השקעתו, והסיכון שהוא לוקח על עצמו, עומד בקשר ישיר עם סיכוייו להרוויח, וכן להוכיח מעורבות בפעילות החקלאית ושמירה על הזיקה בינו לבין הקרקע שנמסרה לו.

על מנת לוודא שאכן נוהגים החקלאים כראוי, וכי הוראות החוק נשמרות, הוקמה יחידה עצמאית במשרד החקלאות, הקרויה הרשות המוסמכת לביצוע חוק ההתיישבות. הרשות כוללת פקחים, חוקרים, משפטנים ורואי חשבון, ואלה מתחקים אחרי הפעילות החקלאית, על מנת לוודא שהוראות החוק נשמרות. ככל שמקצינה מגמת התיעוש ונפתחות אפשרויות נוספות לכיפוף הכללים, כך הולכת האכיפה ומחמירה.

הפרת חוק ההתיישבות, דהיינו – מסירת זכויות בקרקע או במים לצד שלישי, ללא היתר מתאים (במילים אחרות – השכרת הקרקע לגורם חיצוני), עשויה להוביל להגשת תביעות לוועדה מיוחדת, שסמכותה שקולה לזו של בית משפט, ולהליכים להפקעת הקרקע בה בוצעה ההפרה. ההליכים המשפטיים ייפתחו, בכל המקרים, נגד החקלאי שהתיר שימוש חורג בחלקתו, ונגד האגודה השיתופית, אליה משתייך אותו חקלאי, אף אם לא היתה לאגודה נגיעה לעיבוד כלל. האגודה, ברוב המקרים, היא זו שקיבלה את הקרקע מהמדינה והעניקה את זכות העיבוד לחקלאי, והיא האחראית לפקח ולוודא שכל השימושים בקרקע, ייעשו בהתאם לדין.

לסיום, יש להבין, כי הימים בהם מסר חקלאי קרקע לגורם חיצוני, המתמחה בעיבודים, על מנת שיעבד אותו גורם את הקרק ויהנה החקלאי, מהכנסה קלה, חלפו מן העולם, ועל החקלאים להתאים עצמם למציאות החדשה. חקלאי החפץ למקסם יתרונות העיבוד המשותף – וכמובן, שישנן יתרונות רבים – מחויב להגיש בקשה מתאימה, אליה יצורפו סדרה של מסמכים, לרבות הסכם עיבוד, העומד בתנאי החוק. במידה ויתברר כי לא הוגשה הבקשה כראוי, או שהמסמכים אינם עומדים בדרישות החוק, לא תאושר הבקשה, ויידרש החקלאי לסבב תיקונים או שינויים, מה שעשוי לעכב את קבלת ההיתר, עוד יותר.

רק לאחר שתאושר הבקשה ע"י הרשות המוסמכת (ככל שתאושר), ותאושר ההתקשרות כשותפות אמת, יוכל החקלאי לבצע את העיבוד באמצעות הגורם המקצועי, ללא חשש.

על מנת לחסוך כסף, זמן וטרחה, מומלץ לקבל ייעוץ משפטי מעורכי דין המתמחים במגזר החקלאי, טרם התקשרות עם כל גורם מקצועי.