בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים, דן לאחרונה בשאלה האם היה בידי המנוח לקבוע בצוואתו, כי פלונית רשאית להמשיך ולעשות שימוש בבית הקטן בנחלה כל ימי חייה ומה דין הוראה זו בצוואתו.
בדעת רוב, קבע ביהמ"ש כי בנסיבות העניין, לא מתקיימות שתי המגבלות על העברות זכויות המנוח באמצעות הצוואה. שאלות הנוגעות לעבירות הזכויות של בר רשות, והמגבלות החלות על עבירות זו מחייבות בדיקה פרטנית של המערכת ההסכמית בכל מקרה לגופו ולנסיבותיו.
ביהמ"ש קובע כי מקום בו לא העניק המנוח לפלונית זכויות בעלות כלשהן בנחלה, אלא אך ציווה כי תוכל להוסיף ולהתגורר בבית עד אחרית ימיה, אין חולק כי לא ייעשה כל פיצול בנחלה ולא יפגעו התכלית והמטרה העומדות בבסיס הוראות ההסכם הדו שלבי- לשמור על כושרן החקלאי ועל המבנה המשפחתי של אגודות שיתופיות. על כן ברור כי "אין הצוואה מורה על העברת הזכויות ליותר מאדם אחד ובן זוגו באופן שייצור פיצול של הנחלה".
אשר למגבלה השנייה הנוגעת לגריעה מזכויות בן הזוג של המצווה, אם נראה באלמונית כ"בת זוגו" של המנוח, לא ניתן לחלוק על כך שלכאורה אכן הצוואה גורמת ל"גריעה" מזכויות השימוש שלה בנחלה. אלא שתוצאה זו אינה הוגנת בנסיבות העניין ויש בה משום פגיעה בתחושת הצדק, שכן בעניין פסה"ד נקבע כי המנוח לא ראה באלמונית כ"בת זוג" ועובדת הישארותם נשואים הייתה פורמלית גרידא. מנגד, קיבל בית המשפט קמא את טענת פלונית בכתב הגנתה כי היא הייתה בת זוגו של המנוח לכל דבר ועניין.
על כן בנסיבות הפרטניות של התיק, כאשר אין כל חשש לפיצול כלשהו בנחלה, כאשר המנוח ראה דווקא בפלונית כבת זוגו, ותוך מתן משקל גדול לעקרונות של צדק והגינות, יש לאפשר את המשך מגוריה של פלונית בבית הקטן עד אחרית ימיה. מסקנה זו אף מתיישבת עם עקרון העל של כיבוד רצון המת.