האם המנוח היה רשאי לקבוע בצוואתו, כי פלונית תהא זכאית להמשיך להתגורר בנכס ‏השייך לנחלה כל ‏ימי חייה? ומה דין הוראה זו בצוואתו?‏

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים, דן לאחרונה בשאלה האם היה בידי המנוח לקבוע בצוואתו, כי פלונית רשאית להמשיך ולעשות שימוש בבית הקטן ‏בנחלה כל ימי חייה ומה דין הוראה זו בצוואתו. ‏

 

בדעת רוב, קבע ביהמ"ש כי בנסיבות העניין, לא מתקיימות שתי המגבלות על העברות זכויות המנוח באמצעות הצוואה. שאלות ‏הנוגעות לעבירות הזכויות של בר רשות, והמגבלות החלות על עבירות זו מחייבות בדיקה פרטנית של ‏המערכת ההסכמית בכל מקרה לגופו ולנסיבותיו.‏

 

ביהמ"ש קובע כי מקום בו לא העניק המנוח לפלונית זכויות בעלות כלשהן בנחלה, אלא אך ציווה כי תוכל להוסיף ‏ולהתגורר בבית עד אחרית ימיה, אין חולק כי לא ייעשה כל פיצול בנחלה ולא יפגעו התכלית ‏והמטרה העומדות בבסיס הוראות ההסכם הדו שלבי- לשמור על כושרן החקלאי ועל המבנה המשפחתי ‏של אגודות שיתופיות. על כן ברור כי "אין הצוואה מורה על העברת הזכויות ליותר מאדם אחד ובן זוגו ‏באופן שייצור פיצול של הנחלה".‏‏

 

 

אשר למגבלה השנייה הנוגעת לגריעה מזכויות בן הזוג של המצווה, אם נראה באלמונית כ"בת זוגו" של המנוח, לא ניתן לחלוק על ‏כך שלכאורה אכן הצוואה גורמת ל"גריעה" מזכויות השימוש שלה בנחלה. אלא שתוצאה זו אינה הוגנת ‏בנסיבות העניין ויש בה משום פגיעה בתחושת הצדק, שכן בעניין פסה"ד נקבע כי המנוח לא ראה באלמונית ‏כ"בת זוג"  ועובדת הישארותם נשואים הייתה פורמלית ‏גרידא. מנגד, קיבל בית המשפט קמא את טענת פלונית בכתב הגנתה כי היא הייתה בת זוגו של המנוח ‏לכל דבר ועניין. ‏

על כן בנסיבות הפרטניות של התיק, כאשר אין כל חשש לפיצול כלשהו בנחלה, כאשר המנוח ראה ‏דווקא בפלונית כבת זוגו, ותוך מתן משקל גדול לעקרונות של צדק והגינות, יש לאפשר את המשך ‏מגוריה של פלונית בבית הקטן עד אחרית ימיה. מסקנה זו אף מתיישבת עם עקרון העל של כיבוד רצון ‏המת.‏

סגירת תפריט
דילוג לתוכן